סלקום ישראל בע"מ נ' רגב

החלטה

מונחת בפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לתביעה בסכום קצוב וכן ההתנגדות עצמה.

תמצית הבקשות

בכתב התביעה עותרת המשיבה לחיוב המבקש בתשלום סך של 5,636 ₪, בטענה שלא עמד בהתחייבותו לשלם עבור שירותי תקשורת סלולארית ועבור ציוד אשר מכרה לו המשיבה. התביעה הוגשה לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

בהתאם לאישור המסירה אשר הציגה המשיבה, כתב התביעה נמסר למבקש ביום 17.4.11, ובהתחשב בפגרת פסח היה עליו להגיש התנגדותו עד ליום 24.5.11. בפועל, הוגשה ההתנגדות רק ביום 27.6.11.

המבקש עותר להארכת המועד להגשת ההתנגדות שכן לטענתו האזהרה נמסרה לקרובי משפחתו ולא לו.

לגופם של דברים, טוען המבקש כי כלל לא התקשר בהסכם כלשהו עם המבקשת וככל הנראה צד ג', אלמוני, הונה אותו וחתם בשמו על מסמכי ההתקשרות עם המשיבה.

המשיבה מתנגדת למתן הארכה המבוקשת ולגופן של הטענות, טוענת המשיבה כי המבקש עצמו יצר קשר עם פרקליטיה בעקבות מכתבי ההתראה שקבל ובקש להגיע להסדר לתשלום החוב כך שלטענת הזיוף שהוא מעלה אין בסיס.

המבקש נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שירשמו". התקנות אינן מפרטות למה ייחשב "טעם מיוחד", אך בפסיקת בתי המשפט נקבע כי ככלל "טעם מיוחד" הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואינו בשליטתו. בבסיסה של הוראה זו עומדת השאיפה לשמר את עקרון סופיות הדיון, כמבטא הן את האינטרס של בעלי הדין עצמם לסיום ההליכים והן את האינטרס הציבורי לייעול ההליכים המשפטיים, לחיסכון בזמן שיפוטי, ליציבות, וודאות משפטית.

מאידך, זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד ולעולם יעדיף בית המשפט מתן הכרעה לגופם של דברים על פני סגירת שעריו של בית המשפט. כה מרכזית שאיפה זו, עד כדי הכרה בסמכותו הטבועה של בית המשפט למתן ארכת חסד למניעת עוול ואי צדק, אפילו אין בנמצא "טעם מיוחד" להארכת המועד למעט אותה שאיפה למניעת עוול ואי צדק.

במקרה דנא, לא ניתן כלל להבין את גרסת המבקש בעתירתו להארכת המועד. המבקש טוען כי האזהרה נמסרה לקרובי משפחתו אשר מסרו לו את האזהרה. המבקש איננו מציין מי הם אותם קרובי משפחה והמבקש איננו מציין מתי נמסרה לו האזהרה. המבקש אף לא כפר בטענת המשיבה לפיה הומצאה האזהרה ביום 17.4.11. זאת ועוד, תצהירו של המבקש נחתם ביום 14.5.11 אולם ההתנגדות הוגשה ביום 27.6.11. משמע, אפילו נמסרה האזהרה למבקש בו ביום בו חתם על התצהיר, עדין יש איחור בהגשת הבקשה ובכך ודאי שלא יכול המבקש להאשים איש זולת עצמו.

אין איפה כל "טעם מיוחד" להארכת המועד והיעתרות לבקשה בנסיבות העניין תהא לפנים משורת הדין בלבד ומחייבת בדיקת הטענות לגופן.

המבקש טוען כי כלל לא חתם על מסמכי ההתקשרות עם המשיבה וככל הנראה התחזה אלמוני להיות המבקש וחתם בשמו על מסמכי ההתקשרות. טענת המבקש מעוררת תהיה שכן לפי דפי החשבון אשר צורפו לתביעה שולמו החשבונות במשך מספר חודשים ולעיתים באמצעות כרטיס אשראי. לא ברור מי הוא זה ששילם אם לטענת המבקש לא הוא האיש אך ברור שניתן לנסות ולברר זאת באמצעות התחקות אחר כרטיס האשראי. קושי נוסף העומד בפני המבקש הינה טענת המשיבה למו"מ שהתנהל עימו ולכך לא התייחס המבקש כלל בטיעוניו. טענת הזיוף לפיכך, אומנם חסרה פרטים אך עשויה להביא לדחיית התביעה ומצדיקה מתן רשות להגן, לו הוגשה ההתנגדות במועד או לו נמצא טעם מיוחד להארכת המועד.

לפיכך, כאשר הארכת המועד אף שלא נמצא "טעם מיוחד" לאיחור תיעשה כמעשה חסד בלבד ונוכח טענות ההגנה של המבקש וזכותו ליומו בבית המשפט אני סבור שהארכת המועד ומתן רשות להגן תוך התניית אלו בהפקדת כספים בקופת בית המשפט, מאזנת בין זכויות הצדדים כדבעי וכך אני קובע.

במצב זה הנני מורה כדלהלן:

היה והמבקש יפקיד בקופת בית המשפט סך של 6,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום, יוארך המועד ותינתן לו רשות להגן. היה ולא ייעשה כן – יידחו הבקשות.

לתז"פ ביום 1.11.11.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"א, 15 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.